לקראת
השנה השני'
לפתיחת
ישיבת-קיץ
בקרית גן ישראל,
פארקסוויל,
נ.י., הננו
מוציאים לאור
הגליון
הראשון של
"קובץ גן
ישראל", ובו
הערות וביאורים
בתורת כ"ק
אדמו"ר נשיא
דורנו ובשאר
מקצועות
התורה, שלוקטו
ע"י התלמידים
וחברי ה"סטעף"
בישיבת-קיץ.
עומדים
אנו בתפלה אשר
יחוס וירחם
השי"ת על עמו
ישראל,
ויגאלנו
תומ"י בגאולה
האמיתית והשלימה,
ואז יקויים
היעוד "שירו
לה' שיר חדש" (תהלים
צו, א),
ונזכה לשוב
ולראות באור
פני מלך חיים
ולשמוע
מדברותיו הק',
ותיכף
ומיד ממש.
בשם
כל התלמידים
וחברי
ה"סטעף",
חברי
המערכת
כ"ף
מנחם-אב
ה'תשנ"ז
יום
ההילולא של
הרה"ג הרה"ח
המקובל וכו' ר'
לוי יצחק,
אביו של
כ"ק אדמו"ר
עטרת ראשנו
ונשיא דורנו
ובהקדים:
תפקידו
של "מחנה גן
ישראל" הוא –
לעסוק
בחינוכם של
ילדי ישראל
ברוח התורה
ומצוותי'.
דהנה,
ישנם בתי-ספר
דתיים,
"חדרים"
ומוסדות של "תלמוד
תורה", שבימי
הקיץ מקצרים
הם בשעות הלימודים,
ועד כדי כך –
שישנם מוסדות
כאלו שבימי הקיץ
סגורים הם
לחלוטין,
רחמנא ליצלן!
[אין
כל נפק"מ מה הם
הסיבות
השונות
והמשונות להנהגה
זו, אבל עכ"פ
זהו המצב
הקיים, ולא
נראה לעין כל
אפשרות שיהי'
ניתן לשנות
הנהגה זו!…].
ולכן,
באה ה"תקנה"
לזה ע"י מחנה
"גן ישראל" (וכיו"ב),
שבמחנה זה
שוהים הילדים
במשך ימי הקיץ
באווירה של
יהדות, ועד
כדי כך שעי"ז
ישנה אפשרות
להחדיר בהם את
רוח היהדות,
תורה ומצוותי'
באופן נעלה
יותר משאר
ימי השנה שבהם
נמצאים
במסגרת
בית-הספר:
במשך
כל ימי השנה,
כאשר הילדים
נמצאים
במסגרת בית-
הספר – הנה
לאחרי שהילד
מסיים את סדר
הלימוד בבית-
הספר, יוצא
הוא מבית-הספר
לרחוב,
רחוב שיש בו
"המונה של
רומי",
וכתוצאה מכך,
יכולה להיות
אצלו השפעה
בלתי-רצוי' כו'.
ואפילו כאשר
נמצא בביתו –
הרי לא בכל
בית יהודי
שוררת אווירה
של קדושה כמו
ב"חדר" או
ב"ישיבה".
וזוהי
המעלה
המיוחדת של
מחנה "גן
ישראל" (אפילו
לגבי הלימוד
ב"חדר" במשך
כל השנה – שבו
שוהים הילדים תקופה
ממושכת באווירה
של יהדות
וקדושה, ללא
אפשרות של
השפעה בלתי-רצוי'
ע"י הרוחות
המנשבות בחוץ.
ובתקופה זו
ישנה אפשרות
להחדיר אצל
הילדים את רוח
היהדות, תורה
ומצוותי' –
יותר מאשר בכל
ימי השנה, ובאופן
שתוצאותי' של
פעולות
החינוך
בתקופה זו, נמשכים
על כל השנה
כולה.
ונמצא,
שהענין
הבלתי-רצוי
דסגירת
מוסדות החינוך
בימי הקיץ הוא
בבחינת "שבע
יפול צדיק וקם"
– מכיון שעי"ז
נפעל עילוי
והוספה בענין
החינוך באופן
נעלה יותר.
ובזה
מודגש הקשר עם
יום ההילולא
דעשרים באב – מכיון
שבעל ההילולא
מסר את נפשו
על ההתעסקות בחינוך
ילדי ישראל,
כידוע
ומפורסם, וכפי
שרואים גם כיום
את הפירות
ופירי פירות
מעבודתו
ופעולתו של בעל
ההילולא בשטח
החינוך – הן
אצל אלו
שנשארו במדינה
ההיא, והן אצל
אלו שיצאו
משם, שכתוצאה
מעבודתו
ופעולתו
נשארו הם
יהודים שומרי
תורה ומצוות,
המחנכים את
ילדיהם ובני
בניהם ברוח התורה
והיהדות, עד
היום הזה.
ועי"ז
נפעל כללות
הענין ד"מה זרעו
בחיים אף הוא
בחיים" – ע"פ
דברי חז"ל
"ושננתם לבניך – אלו
התלמידים",
וכן "כל המלמד
את בן חבירו
תורה מעלה
עליו הכתוב
כאילו ילדו".
ואם
הדברים
אמורים בנוגע
ל"בן חבירו",
היינו בנו של
יהודי שנמצא
במעמדו ומצבו
("חבירו"),
[ובדוגמת
אהרן ומשה –
שמהם למדים
ענין זה, כמ"ש
(במדבר ג, א)
"ואלה תולדות
אהרן ומשה גו'
נדב ואביהוא
גו'", ובפרש"י:
"אינו מזכיר
אלא בני אהרן,
ונקראו
תולדות משה
לפי שלמדן
תורה כו'" –
כמובן גודל
העילוי של
אהרן שהוא
בערכו ("חברו")
של משה, כמ"ש
"ואהרן אחיך
יהי' נביאך",
ועד כדי כך
ש"יש מקומות
שמקדים משה
לאהרן, לומר
לך ששקולין הן"
(פרש"י וארא ו,
כו)],
הרי
עאכו"כ
שכן הוא כאשר
מדובר אודות
בנו של יהודי
שאינו
"חבירו",
היינו, יהודי
שנמצא בדרגא
נמוכה יותר
בעניני יהדות,
הרי בודאי
שכאשר מלמד את
בנו תורה,
מעלה עליו
הכתוב כאילו
ילדו.
(התוועדויות
תשמ"ג ח"ד, עמ'
1894-5)
הרב
יעקב משה
וואלבערג
/ ראש הישיבה /
ברשימות
(חוברת קד שי"ל
לפרשת
מטות-מסעי)
מובא מכתב כ"ק
אדמו"ר מז'
מנ"א צ"ב, ובו
שואל להרוגצ'ובי
וזלה"ק: "ילמדנו
רבינו דין
הפקר ביובל,
אם יוצאת מיד
הזוכה מן
ההפקר וחוזרת
ליד המפקיר
וכו'", עכלה"ק. וע"ז
ענה
הרוגצ'ובי:
"ותליא אם זה
כמכר לס"ב בנדרים
(מג)
ובירושלמי שם
עיין ב"ב (קיב)
ואכמ"ל".
ובמכתב
השני כתב לו
כ"ק אדמו"ר
וזלה"ק:
והנה לא
ענני ע"ד הפקר
לענין יובל.
והוא: מהו דין
שדה שהפקירו
אותה וזכה בו
אחר, אם חוזרת
ביובל (וכן אם
עדיין לא זכו
בה). ואם גם בזה
פליגי ר"מ
וחכמים
בבכורות נב, ב,
דר"מ דאמר
תמכר דוקא מכר
גם הפקר אינה
יוצאת, או
דילמא גם
לחכמים אינה
יוצאת, ובב"ב
(קיב.) י"ל
דעדיפא מיני'
משני.
ולכאורה
צריך ביאור,
דלכאורה נראה
דהא שהביא כ"ק
אדמו"ר
מחלוקת ר"מ
וחכמים
בבכורות אי
דין הפקר נוהג
דוקא במכר או
גם במתנה,
וששאלתו – אי
הפקר יוצא
ביובל הוי רק
אליבא דחכמים
דסב"ל דגם
מתנה יוצא
ביובל – הוא
הסבר על תחילת
דבריו הק', "לא
ענני ע"ד הפקר
לענין יובל".
דהא לכאורה
פשוט הוא
דאליבא דר"מ
דסב"ל דאין
הפקר אלא
במכר, פשיטא דאין
שאלה אי הפקר
חוזרת ביובל.
וממילא מובן
שהשאלה הוא רק
אליבא דחכמים.
וא"כ מהו
החידוש במכתב
השני, ואיך
נדחה עי"ז הא
דמדמה
הרוגצ'ובי את
השאלה להא
דנדרים מ"ג?
ואולי
אפשר לומר
בזה, דהנה
השאלה אי הפקר
חוזרת ביובל,
נראה שהבין
הרוגצ'ובי
שזהו שאלה
בגדר הפקר.
היינו: אם הוי
הפקר רשות
בפני עצמו,
והמפקיר
הכניס את זה
לרשות הפקר
והזוכה קנה
מרשות הפקר;
או דהפירוש
הוא שאין רשות
שנקרא רשות הפקר,
ורק שגדר
ההפקר פירושו
שהמפקיר נתן
רשות לכל מי
שרוצה לזכות
ממנו, היינו
שהזוכה זוכה
מהמפקיר, ורק
שכל מי שירצה
יכול לזכות
מ"מתנה" זו.
היינו:
דבר פשוט הוא
שאם יש רשות
הנקרא "רשות הפקר",
והמפקיר
הכניס לרשות
זה, אז ודאי
שאינה חוזרת
ביובל, מכיון
שלא הגיע על
ידו למישהו
מיוחד, וע"ז לא
נתחדש דין
חזרה ביובל.
ומשום
זה מובן
שהתשובה
לשאלה זאת הוא
נדרים מ"ג, ששם
הובאה מחלוקת
זו עצמה לגבי
הנודר הנאה
מחבירו ואין
לו מה יאכל,
האם מהני העצה
דיניחנו ע"ג
סלע ויפקירו
או לא. דזה
תלוי בהשאלה
הנ"ל: האם זה
שזוכה מן
ההפקר נקרא
שזוכה מן
המפקיר, ואז
לא מהני עצה
זו כיון שהדיר
הנאה ממנו.
אבל אם נקרא
זוכה מרשות
הפקר, מהני עצה
זו.
וע"ז
ענה כ"ק
אדמו"ר במכתב
השני ששאלתו
היא גם באופן
שאף אחד לא
זכה מן ההפקר.
שלפי דברי
הרוגצ'ובי,
באופן כזה אין
שאלה כלל,
דכנ"ל, לדבריו,
הרי פשוט שאין
דין יובל שייך
לרשות הפקר,
דע"ז לא נתחדש
דין היובל.
וא"כ ממ"נ
אינה חוזרת:
אם זוהי רשות
בפני עצמה, אז
על רשות זו לא
נתחדש דין
הפקעת היובל;
ואם הוי רק
נתינת רשות לזכות,
אז י"ל דמהיכא
תיתי שמי שנתן
רשות לזכות
בנכסיו והגיע
היובל שיופקע
הרשות.
אבל
אפשר לפרש
השאלה באופן
אחר, די"ל
שיסוד השאלה
הוא בדין חזרת
היובל, האם
יכול להפקיע
גם מרשות
הפקר. ולפ"ז,
אי נקטינן
דהפקר כמתנה,
אז ודאי שהפקר
יוצא ביובל
אליבא דחכמים
דסב"ל דמתנה
חוזרת ביובל,
דהפקר לא גרע
ממתנה. אבל אי
נקטינן דהפקר
אינה כמתנה,
כ"א ישנה רשות
הנקראת "רשות
הפקר", בזה
אפשר לחקור
האם דין חזרת
יובל נוהג גם
בזה.
וי"ל
שיסוד השאלה
היא בהבנת
חזרת יובל:
האם היא מצד בעלות
של המוכר
והנותן וכו',
או שזוהי דין במעשה
המכירה
וכיו"ב.
היינו,
שאפשר לומר
שיסוד דין
חזרה ביובל
הוא, דבעלות
על שדה אחוזה
היא בעלות כזו
שאי אפשר להפקיע,
וממילא גם אם
מכר וכיו"ב,
סו"ס ביובל חוזר
השדה לבעליו
הקודמים. או
אפ"ל דהפי' הוא
דמעשה מכירה
בשדה אחוזה
אינו מעשה
מכירה שיכול
להפקיע בעלות;
ולפ"ז, אין
הפי' שבעלות
בשדה אחוזה
א"א שתופקע על
יותר מיובל,
אלא הפי' שמעשה
המכירה אינו
יכול להפקיעה.
וע"ז
מביא כ"ק
אדמו"ר
מחלוקת ר"מ
וחכמים אי מתנה
חוזרת ביובל,
דיש ללמוד גם
בשני האופנים
הנ"ל. ואולי
זהו יסוד
שאלתו הק':
היינו,
דר"מ סב"ל
דדין הפקר
אינו נוהג אלא
במכר ולא
במתנה, וכמובן
שלפ"ז
מוכרחים לומר
דדין יובל אין
הפירוש שא"א
להפקיע
הבעלות, דהא
במתנה שפיר
נפקע. וא"כ
ודאי לדידי'
הפירוש הוא
שמעשה מכירה
בשדה אחוזה
אינו מועיל
אלא עד היובל.
ובדעת
חכמים דפליגי
על ר"מ, יש
לומר בב'
אופנים: א)
דבעצם
מסכימים הם עם
ר"מ שאין
היובל דין
בעצם הבעלות
בשדה שא"א
שתופקע. ורק
שהם סוברים
דהא דסב"ל
לר"מ במכר,
שמעשה מכירה
אינו מועיל
להפקיע השדה
על יותר
מיובל, ה"נ
אמרינן גם
לגבי מתנה,
דמעשה מתנה
אינו יכול
להפקיע השדה
לעולם. ב) דפליגי
על עצם היסוד
של ר"מ, היינו
שאין הפי' דסב"ל
דדינו של ר"מ
במכר חל ג"כ
במתנה, כ"א
דסב"ל דכל
הגדר של דין
יובל הוא שהבעלות
על הקרקע בשדה
אחוזה א"א
שתופקע, משום
שהיא קנין
עולמית וכו'.
וכמובן
שהנפק"מ בין ב'
אופנים הנ"ל
תהי': מה יהי'
הדין בהפקר
[אי נקטינן
דהפקר אינו
כמתנה]. דאי נקטינן
כאופן א' הנ"ל,
א"כ חכמים חידשו
רק דמתנה – כמכר –
יוצאת ביובל;
אבל א"כ י"ל
דהפקר אולי
אינו יוצא,
דמהיכא תיתי
שיצא.
אבל
אי נקטינן
כאופן הב'
הנ"ל, דחכמים
סב"ל דהא דמתנה
יוצאת ביובל
אין הטעם משום
דמתנה כמכר, אלא
דזהו דין
בבעלות הקרקע,
דבעלות זה א"א
שתופקע לעולם
ולכן מתנה
כמכר, א"כ ה"ה
בהפקר.
ועפ"ז
אולי אפשר
לבאר הא דהביא
כ"ק אדמו"ר במכתב
הב' מחלוקת ר"מ
וחכמים [וגם
מדגישם] – שזהו
ההסבר לדבריו
הק' "לא ענני
ע"ד הפקר בענין
יובל". דבזה בא
לבאר, כנ"ל,
שאין השאלה
בגדרה של הפקר,
שע"ז שייך
הציון לנדרים
מ"ג, אלא
שהשאלה היא במה
פליגי חכמים
על ר"מ: האם רק
משום דסב"ל
דמתנה כמכר,
אבל בעצם סב"ל
כר"מ שזהו דין
במעשה במכירה
(וכ"ק אדמו"ר
הדגיש תיבת "דוקא"
להדגיש שיטת
ר"מ), או דילמא
פליגי על ר"מ
ביסוד הבנת
דין יובל,
שאינו דין
במעשה ההקנאה
אלא בגוף
הבעלות,
וממילא ה"ה
שהפקר חוזר
ביובל, הגם שהפקר
אינו כמתנה.
